לתת צורה למה שאבד: אמנות, אובדן ויצירת משמעות

אובדן משנה את החיים.

לפעמים מדובר באובדן של אדם קרוב, ולפעמים באובדן של מערכת יחסים, בית, תפקיד, בריאות, תחושת ביטחון או תמונה של העתיד כפי שדמיינו אותו. גם כאשר החיים ממשיכים מבחוץ, משהו בתוכנו עשוי להישאר קשור למה שהיה.

תהליך האבל אינו תהליך של מחיקה. המטרה אינה בהכרח "להמשיך הלאה" ולהשאיר את העבר מאחור, אלא למצוא דרך לחיות עם מה שקרה ולבנות מחדש תחושת רצף ומשמעות.

בתוך התהליך הזה, האמנות יכולה להציע שפה נוספת.

שפה שאינה מבקשת להסביר הכול.

שפה שמאפשרת לתת צורה למה שקשה לומר.

כשאין מילים לאובדן

אובדן הוא חוויה מורכבת מאוד. הוא יכול לכלול געגוע, כעס, אשמה, עצב, בלבול, הקלה, פחד, אהבה וזיכרונות – ולעיתים כמה מהתחושות האלה מופיעות בו־זמנית.

לא תמיד קל לדבר עליהן.

לעיתים האדם עצמו אינו יודע להגדיר מה הוא מרגיש. לפעמים יש תחושה שהמילים קטנות מדי ביחס למה שקרה.

כאן יכולה האמנות להפוך לאפשרות נוספת.

במקום להתחיל במשפט, אפשר להתחיל בצבע.

במקום להסביר געגוע, אפשר ליצור לו דימוי.

במקום לנסות לסדר את הזיכרון בתוך סיפור הגיוני, אפשר לתת לו מקום בצורה, בחומר או בתמונה.

היצירה אינה מחליפה את המילים. היא מרחיבה את האפשרויות שבהן אפשר לפגוש את החוויה.

מה קורה כאשר האובדן מקבל צורה?

כאשר חוויה פנימית מקבלת ייצוג חיצוני, נוצר דבר שאפשר להתבונן בו.

היצירה נמצאת עכשיו מול האדם ולא רק בתוכו.

אפשר להסתכל עליה.

לחזור אליה.

לראות מה השתנה.

לשים לב לפרטים שלא היו ברורים קודם.

לפעמים עצם האפשרות להתבונן בחוויה מבחוץ יוצרת מרחב שמאפשר לחשוב עליה אחרת.

לא משום שהציור "מסביר" את האדם, אלא משום שהוא מזמין אותו להתבונן.

הדימוי הופך לנקודת מפגש בין האדם לבין החוויה שלו.

אמנות וזיכרון

אחד ההיבטים המעניינים של אמנות בתהליכי אבל הוא האפשרות לשמר קשר עם מה שאבד.

במקום לחשוב על עיבוד האבל כתהליך שבו האדם צריך להיפרד לחלוטין מהאדם או מהחיים שהיו, גישות עכשוויות בתחום האבל מכירות גם בחשיבות של המשך קשר פנימי עם האדם שנפטר או עם המשמעות שהקשר איתו ממשיך לשאת.

הקשר הזה אינו חייב להיעלם כדי שהחיים יוכלו להמשיך.

הוא יכול להשתנות.

אמנות יכולה לספק מקום מוחשי לקשר הזה: באמצעות דימוי, חפץ, צבע, טקסט, צילום, קולאז' או יצירה שמחזיקה זיכרון.

כך אפשר להיות בקשר עם מה שהיה, ובו בזמן לאפשר לעצמי להמשיך לחיות.

סקירה שיטתית שבחנה 27 מחקרים על שימוש באמנות חזותית בקרב אנשים שחוו אובדן מצאה כי האמנות שימשה, בין היתר, לביטוי רגשות, ליצירת משמעות ולשימור קשר עם האדם שנפטר. עם זאת, החוקרים מציינים כי בסיס המחקר עדיין מוגבל וכי נדרשים מחקרים נוספים כדי להבין טוב יותר את יעילות ההתערבויות השונות.

לא רק לבטא – גם ליצור משמעות

אחת השאלות המרכזיות שמופיעות לאחר אובדן היא שאלת המשמעות.

איך ממשיכים לחיות אחרי שמשהו שהיה חלק מהעולם שלי השתנה?

מה נשאר?

מה אני לוקחת איתי?

מה אני רוצה לשמור?

ומה אני רוצה ליצור עכשיו?

יצירת משמעות אינה בהכרח מציאת הסבר לאובדן.

אין צורך למצוא "סיבה" למה שקרה.

לפעמים משמעות נוצרת דווקא מתוך האפשרות לבנות קשר חדש בין העבר לבין ההווה.

האמנות יכולה להיות מקום שבו הקשר הזה מקבל ביטוי.

אפשר לקחת זיכרון ולהפוך אותו לדימוי.

אפשר לעבוד עם חפץ שהיה שייך לאדם שאיננו.

אפשר ליצור מתוך תמונה.

אפשר לפרק ולחבר.

אפשר להשאיר חלקים שלמים וחלקים פתוחים.

אפשר לא לדעת מראש מה תהיה התוצאה.

ובתוך התהליך עצמו עשויה להיווצר הבנה חדשה.

בין מה שהיה למה שעוד יכול להיות

אולי אחת המתנות של האמנות היא שהיא אינה דורשת מאיתנו לבחור בין העבר לבין העתיד.

אפשר להחזיק את שניהם.

אפשר להתגעגע ובו בזמן להמשיך.

אפשר לכאוב וליצור.

אפשר לזכור ולהשתנות.

אפשר לשמור משהו מהישן ובו בזמן לפנות מקום לחדש.

היצירה מאפשרת לפעמים לראות את התנועה הזאת באופן מוחשי.

חומר משתנה.

צורה משתנה.

דימוי מתפתח.

מה שהיה בתחילת התהליך אינו בהכרח מה שנמצא בסופו.

וזה יכול להפוך למטאפורה חיה לתהליך האנושי עצמו.

לא תמיד אנחנו יודעים מראש מה ייווצר.

אנחנו מתחילים ממשהו שישנו, פוגשים את מה שקורה בדרך, מגיבים אליו, משנים, מוסיפים, מחברים – ובהדרגה נוצרת צורה חדשה.

האמנות אינה מוחקת את האובדן

אולי זה הדבר החשוב ביותר לומר.

המטרה אינה להפוך את האובדן ליפה.

לא כל שבר צריך להפוך ליצירת אמנות, ולא כל כאב צריך לקבל משמעות מיד.

יש כאבים שזקוקים לזמן.

יש אובדנים שנשארים כואבים גם שנים אחר כך.

והאפשרות ליצור אינה מבטיחה שהכאב ייעלם.

הכוח של האמנות נמצא במקום אחר.

היא יכולה לאפשר לנו לתת מקום למה שקיים.

להתבונן בו.

לגעת בו במידה שמתאימה לנו.

ליצור לו צורה.

ולפעמים, מתוך המפגש הזה, להתחיל לבנות מערכת יחסים חדשה עם מה שקרה.

לא במקום החיים שהיו.

אלא כחלק מהחיים שישנם עכשיו.

אולי זו אחת האפשרויות העמוקות של אמנות בתוך תהליך של אובדן:

לא לסגור את הסיפור,

אלא לאפשר לו לקבל צורה חדשה.

כי גם כשאי אפשר לשנות את מה שקרה,

עדיין אפשר ליצור את הדרך שבה אנחנו ממשיכים לשאת אותו.

מקורות

Anderson, C. A., et al. (2018). Visual art-making in bereavement: A systematic review. Death Studies. סקירה שיטתית של מחקרים העוסקים בשימוש באמנות חזותית בתהליכי אובדן ואבל.

Neimeyer, R. A. (2001). Meaning Reconstruction & the Experience of Loss. American Psychological Association.

Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. L. (Eds.). (1996). Continuing Bonds: New Understandings of Grief. Taylor & Francis.

American Art Therapy Association. About Art Therapy. הגדרה מקצועית של טיפול באמצעות אמנות והבסיס המקצועי של התחום.